* מאמר על סוטרות היוגה שפרסמתי לפני מספר שנים באתר הניו אייג’ של מעריב
פטנג’לי על חשיבות התרגול
סוטרות: החוט המקשר
I.13
तत्र स्थितौ यत्नोऽभ्यासः ॥१३॥
tatra sthitau yatno’bhyāsaḥ
טַטְרַה סְטְהִטַאוּ יָטְנוֹ’בְּהְיָאסַהְ
טַטְרַה = שם, בו, במצב זה (של יוגה)
סְטְהִטַאוּ (סְטְהִטִי) = במצב (בעמידה, עמידה יציבה, הישארות, שהות, המשכיות, התמדה במצב מסוים)
יַטְנַה = השתדלות, עבודה, תרגול
אַבְּהיָאסַהְ = תרגול חוזר, לימוד, משמעת, תרגול ספציפי, תרגול קונקרטי
תרגול הוא השתדלות להתבסס במצב זה
לסוּטְרַה הנוכחית והבאה חשיבות רבה היות שהן מבססות עיקרון חשוב בתרגול נכון של יוגה ומדיטציה. ההתנסות בתודעה טרנסנדנטלית, סַמָאדְהִי, היא הבסיס לפיתוח מצבי תודעה גבוהים, ומצויה במרכז שיטת הרָאגַ’ה־יוֹגָה. דיונים אינטלקטואליים יכולים להעמיק את הבנתנו ביחס לתרגול היוגה, אך הם אינם עומדים בפני עצמם כתרגולים רוחניים לפיתוח מצבי תודעה גבוהים. כדי לחוות תודעה טרנסנדנטלית עלינו לתרגל מדיטציה, להפנות את תשומת הלב שלנו פנימה, לעבור מעבר לכל פעילות מנטלית, ולחוות מצב שבו מודעותנו מתייחסת לחלוטין לעצמה ומתנסה בתודעה טהורה בלתי מוגבלת.
תרגול המדיטציה חייב להיות קל וטבעי, וכדי שהוא יהיה אפקטיבי יש לבצע אותו בסדירות על בסיס יומי. תרגול סדיר יעניק למערכת העצבים מנוחה עמוקה, וזו תאפשר סילוק מתחים ולחצים עמוקים. ככל שמערכת העצבים תהיה חופשית יותר ממתחים כך נוכל להתנסות במדיטציות עמוקות יותר.
החוויה הטרנסנדנטלית צריכה להיות טבעית לחלוטין וחסרת מאמץ. חשוב להדגיש שפַּטַנְגַ’לִי אינו משתמש במילה השתדלות בסוּטְרַה הנוכחית כדי לרמוז שעלינו להפעיל מאמצים במדיטציה כדי לחוות את התודעה הטרנסנדנטלית. השתדלות קשורה לטיפוח כוונה פנימית עמוקה של רצון להקפיד על תרגול יום יומי של מדיטציה ויוגה כדי לפתח מצבי תודעה גבוהים.
רעיון דומה מובע בבְּהַגַוַדְ־גִיטָא: “ביוגה זאת מאמץ אינו הולך לאיבוד ומכשול אינו קיים. גם מעט מְדהַרְמַה זאת משחרר מפחד גדול” (בְּהַגַוַדְ־גִיטָא, 2.40).
מַהַרְשִי מַהֵש יוֹגִי כתב בביאור לפסוק זה:
מאמץ אינו הולך לאיבוד, מכיוון שלא דרוש כל מאמץ כדי שהמיינד יחווה אושר עילאי […] כשאדם מאזין למוזיקה ומנגינה יפה יותר מתחילה להגיע ממקור אחר, כל תשומת ליבו מוסטת לכיוון המנגינה כדי ליהנות ממנה. לא נדרש כל מאמץ כדי להסיט את תשומת הלב למנגינה המקסימה יותר, התהליך הוא אוטומטי. אין איבוד אנרגייה בין התחלת ההאזנה ובין הנאה מהמוזיקה בתשומת לב מלאה […] השדה של חופש נצחי מתאפיין באושר עילאי, ולכן כשאנו מתחילים בתהליך שבו המיינד מתאחד איתו הוא מסתיים בלי לאבד אנרגייה ובלי מאמץ. הוא אינו פוסק עד שהחוויה מלאה, מכיוון ששום מכשול אינו קיים’ […]
עלינו רק להתחיל לבסס את המיינד במוחלט, ומנקודה זאת מגיע שחרור מסבל. עצם ההתחלה בכיוון זה משחררת את האדם מ’פחד גדול’ בחיים. קְרְשְנַה אומר שכדי לבסס את המיינד במוחלט לא צריך לעשות הרבה, אם בכלל, מכיוון שאין צורך אפילו לשנות את הנטייה הטבעית של הרוח. המיינד נודד מאובייקט לאובייקט, והוא נודד לא למען האובייקט עצמו, אלא משום שהאובייקט מספק אפשרות לשמחה. למעשה, המיינד אינו נודד מאובייקט לאובייקט אלא נע מנקודה של פחות שמחה לנקודה של שמחה גדולה יותר. המטרה היא שמחה גדולה ביותר, והזרימה של המיינד נמצאת בכיוון של שמחה גדולה יותר. אין צורך לשנות את הכיוון. ומפני שאין צורך אפילו לשנות את כיוון המיינד, נראה שלא צריך לעשות דבר כדי להגשים את המטרה. אולם קְרְשְנַה אומר ‘מעט מתרגול זה’, וכך מראה שיש משהו שעלינו לעשות. מה שחיוני הוא רק להתחיל לחוות קסם הולך וגדל בדרך לאושר עילאי טרנסנדנטלי, מוחלט. כשם שבצלילה אדם צריך רק לקחת את הזווית הנכונה ולשחרר — כך כל התהליך מושג בצורה אוטומטית.[1]
באופן מסורתי, שיטת הרָאגַ’ה־יוֹגָה, שפַּטַנְגַ’לִי אמור להיות מייסדה, מדגישה בעיקר תרגולים מנטליים של מדיטציה כאמצעי לפיתוח מצבי תודעה גבוהים. בסוּטְרַה זו פַּטַנְגַ’לִי אינו מתייחס למהות התרגולים, אך סביר להניח שהם כללו תרגול מדיטציה, סַנְיַמַה (טכניקה המתוארת בפרק השלישי של סוּטְרוֹת היוגה), והיבטים שונים של ההַתְהַה־יוֹגָה, כמו אָאסַנוֹת ופְּרָאנָאיָאמַה.
הספרות הוֵדִית מדגישה בחלקים שונים את החשיבות שבתרגול מדיטציה: “יש למדוט (ולהתחבר) רק אל העצמי (הגבוה) מכיוון שבו כל האחרים מאוחדים. מכל אלו יש להגשים רק את העצמי (הגבוה) מכיוון שבאמצעותו אפשר לדעת את כל הדברים האחרים באותו אופן שאפשר למצוא חיה באמצעות טביעת רגלה” (בְּרְהַדָארַנְיַקַה אֻפַּנִישַד, 1.4.7); “על האדם לעסוק במדיטציה מכיוון שבאמצעות תרגול זה הוא יצליח לזכות באושר ולהשתחרר מבערות” (שִוַה פֻּרָאנַה, 39.21-22); “באמצעות מדיטציה אדם יכול להשמיד את קיומו החייתי” (אַגְנִי פֻּרָאנַה, 357.42-44); “כל הדברים שתוארו (בחוקי ההתנהגות הוֵדִיים) תלויים בתרגול מדיטציה, מכיוון שאדם שאינו בקי בידע שמתייחס לתודעה הטהורה אינו קוצר גמול מלא מביצועים וֵדיים שונים” (מַנוּ־סְמְרְטִי, 6.82); “רְשִים גדולים מרוצים מהידע (הוֵדִי), ליבם מכוון לשחרור. הם בקיאים ביוגה ופועלים בדרך המאפשרת למדיטציית היוגה שלהם להמשיך בצורה נאותה” (מַהָאבְּהָארַטַה, שָאנְטִי פַּרְוַה, 2.195).
I.14
स तु दीर्घकालनैरन्तर्यसत्कारासेवितो दृढभूमिः ॥१४॥
sa tu dīrghakālanairantaryasatkārāsevito dṛḍhabhūmiḥ
סַה טֻ דִירְגְהַ־קָאלַה־נַירַנְטַרְיַה־סַטְקָארָאסֵוִטוֹ דְרְדְהַ־בְּהוּמִיהְ
סַה = מצב זה (של יוגה)
טֻ = אולם, אז, נוסף לכך
דִירְגְהַ־ = ממושך, ארוך
קָאלַה־ = זמן, רגע
נַירַנְטַרְיַה־ = ללא הפרעה, ללא הפסקה, בקביעות
סַטְקָארַה־ = יחס חיובי, כבוד, תשומת לב
אָסֵוִטַהְ = מתורגל או נעשה בהתמדה, בחריצות ובמסירות
דְרְדְהַ־ = יציב, חזק, מבוסס
בְּהוּמִיהְ = קרקע, אדמה, שלב, רמה, אזור, מצב
תרגול היוגה מתבסס ומתייצב כאשר הוא מתבצע בתשומת לב, במסירות ולאורך זמן
בסוטרה זו פַּטַנְגַ’לִי מדגיש שתרגול מדיטציה אינו צריך להיות אירוע מקרי. לדעתו חשוב להתמסר לתרגול, לבצע אותו מדי יום ולהתייחס אליו ברצינות מקסימלית. לדעתו רק תרגול סדיר שהופך להיות חלק בלתי נפרד משגרת החיים שלנו יכול להיחשב כתרגול אמיתי. תרגול יומי מסייע לנו לסלק עייפות ומתחים עמוקים ממערכת העצבים ומאפשר לנו להיפטר מרשמים קַרְמַתִיים חבויים (סַמְסְקָארוֹת) שאינם מאפשרים לנו לפעול בצורה טבעית בהתאם לכאן ועכשיו. ככל שמערכת העצבים שלנו תהיה נקייה וחופשית יותר מלחצים, כך נוכל לחוות התנסויות עמוקות יותר במדיטציה ולבסס את ההתנסות בתודעה טרנסנדנטלית או במצב היוגה.
במקומות רבים בכתבים הוֵדִיים אפשר למצוא המלצות דומות: “כפי שאור מועט מספיק כדי לסלק את החשכה, תרגול מועט של יוגה משמיד חטאים גדולים” (שִוַה פֻּרָאנַה, וָאיַוִייַסַמְהִטָא, 39.26); “אלו השואפים לשחרור מבערות חייבים לתרגל (מדיטציה) באופן יום יומי. תרגול מביא הצלחה, תרגול מביא שחרור מבערות” (שִוַה סַמְהִטָא, 4.9).
חשוב להבין שבסוּטְרַה זו פַּטַנְגַ’לִי אינו מתכוון לומר שרק לאחר זמן רב מתחילת תרגול המדיטציה נתחיל לחוות תוצאות ניכרות. כפי שראינו בסוּטְרַה הראשונה, כבר בתחילת הדרך אפשר לחוות רמה מסוימת של סַמָאדְהִי שתסלק מתחים ולחצים, תעורר את מערכת העצבים ותשפר את הבריאות.
הכתבים הוֵדִיים ממליצים לתרגל מדיטציה שלוש פעמים ביום בשעות שבהן האנרגייה הרוחנית באטמוספרה נמצאת בריכוז גבוה. המדיטציה הראשונה אמורה להתבצע עם הזריחה, השנייה בצוהריים (בערך ב־11:30) והשלישית עם השקיעה.
בעולם המערבי אנו ממליצים לאנשים לתרגל פעמיים ביום מדיטציה טרנסנדנטלית: בבוקר, כהכנה לפעילות, ובערב, כאמצעי לנטרול עייפות ולחץ שהצטברו במשך היום.
לעיתים, כשמערכת העצבים מלאה במתחים ולחצים, לוקח זמן מה עד שהחוויה הטרנסנדנטלית במדיטציה הופכת להיות ברורה וצלולה. לכן חשוב להיות סבלניים ולא לתרגל מדיטציה ויוגה בחיפזון. ודאות פנימית בחשיבות התרגול ובאפשרות לפתח באמצעותו מצבי תודעה גבוהים חיונית כדי שנוכל להמשיך לתרגל מדיטציה ויוגה בסדירות גם כשאנו נתונים במצבי לחץ.
ראו סוּטְרוֹת I.21 ו־I.22 שדנות ביחס שקיים בין גישה רצינית לבין הצלחה בתרגול.
[1] Maharishi Mahesh Yogi, Maharishi Mahesh Yogi on the Bhagavad-Gita, 119-118.
המילה יוגה נובעת מהשורש “יוג” שפירושו לאחד. יוגה היא מצב תודעה בה היודע, הידוע ותהליך הידיעה מאוחדים במצב אחד של הוויה מוחלטת, הנקראת בספרות היוגית בשם סמדהי. בהקשר נוסף, המילה יוגה מתייחסת למגוון של תרגולים וטכניקות המאפשרות לאדם להגיע לאותו מצב. הטקסט הקלאסי שפורש את הפילוסופיה של היוגה הוא ספר “היוגה סוטרה”, שנכתב על ידי פטנג’לי – יוגי שהיה, ללא כל ספק, מבוסס במצב התודעה הגבוה. פנטג’לי אסף את כל החומר שהיה מצוי בזמנו על היוגה וכינס זאת ביחד בסוטרות. הוא מביא בעיקר עקרונות כללים והשתמש במספר קטן של דוגמאות להמחשה. הוא לא המליץ על שיטה אחת לתרגול יוגה ותאר את כל השיטות שהיו ידועות בזמנו. הנחתו הבסיסית הייתה שיש ללמוד את הסוטרות ממורה מואר, שיכול להנחות באופן אישי את התלמיד בדרך היוגה, והשאיר למורה את החופש לבחור לפי ראות עינו בטכניקות יוגיסטיות שונות שיתאימו לאופיו של התלמיד.
ספר “היוגה סוטרה” הוא אחד מששת ההיבטים של האופנגות – חלקים של הספרות הוודית הדנים בדרכים ובאמצעים היכולים לאפשר לאדם להגיע להתנסות פנימית בתודעה טהורה. כל ששת ההיבטים של האופנגות מובאים בצורת סוטרות. הפרוש המילולי של המילה סוטרה הוא סיב או חוט. הסוטרות דומות לנקודות עיקריות או ראשי פרקים להרצאות, שמאפשרים דחיסת רעיונות וידע רב למספר מצומצם של מילים. מסיבה זאת הן מאד מתומצתות. פטנג’לי משתמש בכל סוטרה בממוצע רק בשש מילים כדי להביע רעיונות מורכבים ועמוקים.
הסוטרות נובעות מחזון פנימי ישיר (דארשנה) של רישי (“רואה”), שזיהה אותם מתוכו במצב עמוק של מדיטציה. לכן אין להתייחס אליהן כאל יצירה ספרותית רגילה העוקבת אחרי כללים מסוימים. הסוטרות גם אינן אמורות להציג טיעונים ליניאריים רצופים. הן אמורות לתאר שלבים שונים הקשורים להתפתחות מצב היוגה ולהתנסויות שונות שמתרגל היוגה עשוי לחוות מראשית התרגול ועד למצב הקבוע של הארה (קייואליה). ניתן לדמות כל סוטרה לקשר המצוי על חוט. רק לאחר שמצליחים לפרום את הקשר ניתן לארוג באמצעות החוטים השונים יריעת בד שלמה. באופן דומה כל סוטרה שנחוות בצורה מלאה יוצרת חלק מאריג שלם המייצג מצב בו ההתנסות ביוגה מבוססת לגמרי בתודעה כמציאות קבועה שאינה משתנה. חלק מהסוטרות מתארות התנסויות שונות שהתלמיד עשוי לחוות בתרגול היוגה, ובמקרים אחרים התלמיד אמור להשתמש בהנחיית המורה בסוטרות עצמן בתרגול מדיטטיבי פנימי שנקרא סאנימה.
לימוד של סוטרות בתקופה הוודית היה מתחיל בשינון בעל פה. רק לאחר שהתלמידים הצליחו במשימה, המורה היה מתחיל להסביר להם את המשמעות הפנימית החבויה בטקסט. נוהל זה הניע את הרישים הוודים לתמצת כמה שיותר את הידע שהיה כלול בסוטרות, כדי לאפשר לתלמידים לשנן את החומר בקלות. עובדה זאת יכולה גם היא להסביר את הסגנון הקצר והמרוכז של הסוטרות.
תפקיד הגורו או המורה הרוחני היה להוביל את התלמיד מחושך (גו) לאור (רו). המורה עצמו היה אמור להיות מבוסס במצב תודעה גבוה והידע שהוא העביר נבע מהתנסותו האישית. ידע זה כלל לימוד של טכניקות מעשיות שהיו אמורות לסייע לתלמיד להגביר את הטוהר (סאטווה) בחיים, לחוות את מצב היוגה או הסמדאהי ולפתח מצבי תודעה גבוהים. היבטים מסוימים מהלימוד הוודי הועברו בצורה אישית מהמורה לתלמיד והותאמו לאופיו ויכולתו.
בלשן, מרפא ויוגי
המסורת הוודית טוענת שפטנג’לי היה גם בלשן מפורסם, שכתב את “המאהבאשיה”, ספר העוסק בתאור שיטת הוואקרן, חוקי דקדוק המאפשרים עיצוב סופי של מילה משורשים ומקידומות שונות. מסורות עתיקות נוספות טוענות שפטנג’לי היה למעשה התגלמות אנושית של אננטה או ששה, מלך הנחשים בעל אלף הראשים שהיה מופקד על שמירת אוצרות חבויים על פני האדמה . השם פטנג’לי ניתן לאננטה מכיוון שהוא שאף ללמד בעולמנו יוגה, ונפל (פאט) מהעולם השמימי הישר לכף ידה (אנג’אלי) של אשה טובה וחסודה שניקראה גו’ניקה. הראשים הרבים של אננטה מסמלים את ההיבט האין סופי המוחלט העומד בבסיס הבריאה. הקשר של אננטה ליוגה ברור: שיטת היוגה על תרגוליה השונים הייתה אמורה להיות תורה סודית נסתרת שהייתה אמורה להוביל את המתרגל להתנסות בתודעה בלתי מוגבלת (פרוש המילה אננטה בסאנסקרית הוא “אי-מוגבלות”). יוגים רבים נוהגים עד היום לחוות קידה לאננטה לפני שהם מתחילים את תרגולם היומי.
מסורת נוספת בהודו טוענת שפטנג’לי היה אחראי גם על הבאה לאור של תחומים מסוימים של איורוודה; מדע הרפואה הוודית העתיק, ובכך הוא קשור למעשה לשלושה היבטים חשובים של הספרות הוודית : ויאקרן הינה אחת מהוודנגות ששה היבטים של הספרות הוודית המסבירים את הזיהוי של הרישים המופיע בארבעת הוודות העיקריות; היוגה סוטרה הינה אחת מהאופנגות – איברים מישניים של גוף הוודה האמורים לאפשר לתלמיד להגיע בתוכו לזיהוי פנימי של הוודה. ואילו איור וודה הינה אחת מארבעת האופוודות – וודות משניות הפורשות את ההתגלות החומרית בבריאה ואת הקשר שיש להם עם הוודה.
פטנג’לי לא היה הוגה דעות דוגמאטי. לאחר שהוא מתאר בפרק הראשון שיטות מדיטטיביות שונות האמורות להוביל את המתרגל להתנסות בסמדהי, הוא טוען שניתן לחוות סמאדהי גם מכל תרגול המשתמש כאובייקט למדיטציה בכל דבר שגורם לאדם הנאה ואושר. יותר מזה – הוא מדגיש שכל אדם יכול כבר בשלב הראשון של התרגול לחוות את מצב היוגה..
פטנג’לי מתאר את עקרונות היוגה ללא שמץ רגשנות ובניגוד לרישים אחרים אינו נכנס לוויכוחים עם שיטות פילוסופיות אחרות שהיו נהוגות בזמנו, פטנג’לי סבר שהיוגה הנה שיטה אוניברסאלית שיכולה להיות מתורגלת על ידי כל אדם בלי קשר לרקע התרבותי והדתי שממנו הוא בא. אין בסוטרות כל דרישה מוקדמת לתרגול יוגה שקשורה לאמונתו של האדם ולצורת חייו. השיטה מתאימה הן לאנשי משפחה והן לנזירים שפרשו מהעולם.
ראייתו האוניברסאלית מודגשת גם בעובדה שהוא אינו מכנה את האל בשם ספציפי שקשור למסורת ההודית המקובלת (כמו קרישנה או ווישנו) הוא מכנה את האל בשם “אישוורה” (“השליט”) כינוי היכול להתאים לאמונתו של כל אדם בכל תרבות שהיא.
המסורת הוודית טוענת שפטנג’לי היה גם בלשן מפורסם, שכתב את “המאהבאשיה”, ספר העוסק בתאור שיטת הוואקרן, חוקי דקדוק המאפשרים עיצוב סופי של מילה משורשים ומקידומות שונות. מסורות עתיקות נוספות טוענות שפטנג’לי היה למעשה התגלמות אנושית של אננטה או ששה, מלך הנחשים בעל אלף הראשים שהיה מופקד על שמירת אוצרות חבויים על פני האדמה . השם פטנג’לי ניתן לאננטה מכיוון שהוא שאף ללמד בעולמנו יוגה, ונפל (פאט) מהעולם השמימי הישר לכף ידה (אנג’אלי) של אשה טובה וחסודה שניקראה גו’ניקה. הראשים הרבים של אננטה מסמלים את ההיבט האין סופי המוחלט העומד בבסיס הבריאה. הקשר של אננטה ליוגה ברור: שיטת היוגה על תרגוליה השונים הייתה אמורה להיות תורה סודית נסתרת שהייתה אמורה להוביל את המתרגל להתנסות בתודעה בלתי מוגבלת (פרוש המילה אננטה בסאנסקרית הוא “אי-מוגבלות”). יוגים רבים נוהגים עד היום לחוות קידה לאננטה לפני שהם מתחילים את תרגולם היומי.
מסורת נוספת בהודו טוענת שפטנג’לי היה אחראי גם על הבאה לאור של תחומים מסוימים של איורוודה; מדע הרפואה הוודית העתיק, ובכך הוא קשור למעשה לשלושה היבטים חשובים של הספרות הוודית : ויאקרן הינה אחת מהוודנגות ששה היבטים של הספרות הוודית המסבירים את הזיהוי של הרישים המופיע בארבעת הוודות העיקריות; היוגה סוטרה הינה אחת מהאופנגות – איברים מישניים של גוף הוודה האמורים לאפשר לתלמיד להגיע בתוכו לזיהוי פנימי של הוודה. ואילו איור וודה הינה אחת מארבעת האופוודות – וודות משניות הפורשות את ההתגלות החומרית בבריאה ואת הקשר שיש להם עם הוודה.
פטנג’לי לא היה הוגה דעות דוגמאטי. לאחר שהוא מתאר בפרק הראשון שיטות מדיטטיביות שונות האמורות להוביל את המתרגל להתנסות בסמדהי, הוא טוען שניתן לחוות סמאדהי גם מכל תרגול המשתמש כאובייקט למדיטציה בכל דבר שגורם לאדם הנאה ואושר. יותר מזה – הוא מדגיש שכל אדם יכול כבר בשלב הראשון של התרגול לחוות את מצב היוגה..
פטנג’לי מתאר את עקרונות היוגה ללא שמץ רגשנות ובניגוד לרישים אחרים אינו נכנס לוויכוחים עם שיטות פילוסופיות אחרות שהיו נהוגות בזמנו, פטנג’לי סבר שהיוגה הנה שיטה אוניברסאלית שיכולה להיות מתורגלת על ידי כל אדם בלי קשר לרקע התרבותי והדתי שממנו הוא בא. אין בסוטרות כל דרישה מוקדמת לתרגול יוגה שקשורה לאמונתו של האדם ולצורת חייו. השיטה מתאימה הן לאנשי משפחה והן לנזירים שפרשו מהעולם.
ראייתו האוניברסאלית מודגשת גם בעובדה שהוא אינו מכנה את האל בשם ספציפי שקשור למסורת ההודית המקובלת (כמו קרישנה או ווישנו) הוא מכנה את האל בשם “אישוורה” (“השליט”) כינוי היכול להתאים לאמונתו של כל אדם בכל תרבות שהיא.
